דוד אבידן אמר: ״יש לי נוסטלגיה לעתיד, לא לעבר״. כעת, כשדבר לא יכול לחמוק מבעד לחיבוק הדב של הרשת הגדולה, הנוסטלגיה לעתיד היא של כולנו. העתיד ממאן לבוא וכשהוא בא, בחוצפתו, הוא מתגלה כסופני, יותר מאשר עתידני. אלו שנים של הווה מוחלט שמקבלות עוד ועוד מילות סיכום, בעודנו מחכים בחוסר סבלנות למה שמעבר לקץ. יש מי שקורא לזה ״פוסט-הומניזם״, יש מי שקורא לזה ״פוסט-קפיטליזם״, יש מי שקורא לזה ״משיח״, יש מי ששכח איך לקרוא. הולכת ומתבהרת אמת אחת: כשהכל סביבנו ממשיך להסתיים, הדבר היחיד שעדיין בשליטתנו הוא מה שיתחיל. למי אנחנו מחכים?
לקחו חלק (לפי א׳-ב׳) - רומי ארדן, יואל בוטביניק, כרמל בן אור, ארי בן אריה, גבריאל בן משה, דוד גודמן, רותם גנות, איתי חי, עופר טיסר, אמיר מנשהוף, חמוטל מנשהוף, אלעד נבו, אופיר סגל, אורי סופר, רות קדם, יפעת שטיינמץ-הרסט, אירית שטרנברג